ספרים חדשים פרי עטם של חברי סגל קרן מנדל

לעיון בתוכן העניינים ובמבוא >>

לצפייה ביובל עברי משוחח על הספר באתר אוניברסיטת אוקספורד (אנגלית) >>

ימי התנזים
מחזה מאת אימן אגבאריה
הוצאת מכתוב של מכון ון-ליר

המחזה מספר על אישה ושני גברים הקשורים ביניהם בדרכים שונות ומסובכות: בקשרי משפחה, באהבה נכזבת, בעסקת אדמה משותפת, ובעיקר כמייסדים של מפלגת התנזים – כמה עשורים מוקדם יותר. הזיכרונות שלהם מימי פעילותם במפלגה מעוררים געגוע לעולם פשוט יותר, לכאורה. ככל שהזיכרונות עולים ונשזרים במציאות העכשווית, אנו נוכחים במתח הקיים בין שלושת החברים, הנובע ממה שהם זוכרים ומהמשמעות שיש לזיכרונות אלו ביחס לחלומותיהם ולתפקיד שכל אחד מהם מצפה ומצופה למלא בחייהם של האחרים. ד"ר אימן אגבאריה לא מניח לדמויות שיצר לשקוע במתיקות של הזיכרון המשותף ו"הפשוט". זיכרון כזה שנתלים בו, אינו יכול להיות קרקע פורייה להצמחת מציאות חדשה שתתקן את הקלקול שנוצר במהלך השנים שעברו אצל כל אחת מהדמויות, ובקרב החברה הפלסטינית כולה. "מי יכול לצלם את הלב שלך, את הזיכרון שלך ואת החלומות שלך"? מתריס יונס, מי שהיה המנהיג הנערץ של התנזים בעיר, כלפי מוסא, חברו ומעריצו משכבר, השקוע עמוק בתוך התככים הפוליטיים ומשחקי הכוח של מערכת הבחירות שהוא מוביל לראשות העירייה. המציאות הפלסטינית המסובכת דורשת התבוננות אחרת במציאות, כי כמו שאומר יונס: "עכשיו המצב שונה. העניינים התבלבלו – האמת עם השקר, הבגידה עם הלאומיות, האמונה עם הכפירה. אני כבר לא יודע כלום. אני כבר לא מכיר אתכם וגם לא את עצמי" (עמ' 27). 

עם זאת, אין כאן סיפור של אובדן זהות טוטאלי. אל מול ההתפכחות והייאוש שנובעים מההכרה שאין לשלושת החברים עתיד משותף, לאורך המחזה הדמויות מצטטות פסוקים מהקוראן ומהחדית'ים, ומשלבות סיפורים עממיים ויצירות תרבות מוסלמיות ופלסטיניות בעבר ובהווה (ויש אפילו שילוב של מחזה בתוך המחזה). העבר והתרבות המשותפים נוכחים, גם כאשר קיימת תחושה של התפרקות. כולם קורבנות של העקרונות שלהם, מסכמים ביניהם בסוף המחזה שני החברים שנותרו לאחר מותו של השלישי. את המסקנה של החברים – כולנו קורבנות – ממשיך מוסר השכל ברוח מסורתית: "אַלְחִ'ירַה פִימַא אחְ'תַארַהֻ אללה", הכול לטובה. אך למרות מסקנה זו, אין זה מחזה עם השקפת עולם טוטאלית או פטליסטית. "הכול לטובה", זה אותו מוסר השכל של משל שסופר בין שני החברים בתחילת המחזה ואשר שאלת הנמשל שלו נותרה פתוחה. החזרה עליו בסוף המחזה היא שאלה ואולי קריאה לפעולה: האם ישכילו לשוב ולבחון את הנמשל (מיהו המלך, מי הווזיר ובעיקר – מיהם עובדי האש)? המחזה יצא לאור בהוצאת מכתוב של מכון ון-ליר, בגרסה דו-לשונית – ערבית ועברית, והופק להצגה שעולה בימים אלו בתיאטרון יפו בהשתתפותם של מכרם ח'ורי, ראודה סולימאן ויוסף אבו ורדה (שגם מביים).

לקריאת המחזה בעברית ובערבית >>

שלושה גלים של רפורמות בעולם החינוך
מאת עמי וולנסקי
הוצאת שוקן

פרופ' עמי וולנסקי מציע לראות את הפער האינהרנטי שבין הציפיות ממערכות החינוך בישראל ובעולם לבין היכולת להגשימן, כהסבר לחיפוש מתמיד אחר שינויים במתודות חינוכיות. קריאה כזו היא בראש וראשונה קריאה שאיננה שופטת את המצב שגורם לפערים בין ציפיות למציאות שלעולם לא ניתן לחזותה במלואה מראש, וגם לא מתייאשת ממנו. בסקירה שפרופ' וולנסקי עורך הוא מבקש להאיר את התפיסות שעמדו ברקע הרפורמות השונות ולשאול – האומנם שיקולי הדעת של העוסקים בתכנון הרפורמות והחלתן על מערכת החינוך, משקפים תפיסות אלו? התשובה לכך תסביר את הצלחתן או כישלונן של הרפורמות השונות. לדוגמה, בתיאור הרקע לגל הרפורמות השלישי, הנוכחי, שעניינו למידה משמעותית, פרופ' וולנסקי מתייחס לסימביוזה בין עולם הצעירים לבין הטכנולוגיה במערכת החינוך ולמאמצים הרבים שנעשים מאז שנות השבעים [והיום יותר מתמיד], לקדם אותה (עמ' 142-137, בכרך ב').

מבנה התיאור של ההתנהגות המערכתית הוא די קבוע: הצורך – קיים (נגישות למרחבי ידע המצויים מחוץ לכיתה ולבית הספר, תלמיד במרכז ייצור הידע, התאמה לתפיסה הקונסטרוקטיביסטית, למידת עמיתים, לימוד עצמי...); מוקצה תקציב וניתן מענה ישיר (רכישת מחשבים לכיתות); מתגלה פער (לא מפתיע) בין "המענה" ליכולת לעשות בו שימוש חינוכי מושכל; הצורך, מתברר, לא נענה, ומוקמת ועדה (ועדת הררי, 1990) שמטרתה להמליץ על פתרונות לשיפור המענה ולהטמיע אותם במערכת החינוך; כתוצאה מכך מתקיימות פעילות חינוכית תוססת ויוזמות מחקר רבות – אבל, שואל פרופ' וולנסקי, האם המטרה החינוכית של למידה משמעותית הושגה? האם, במקרה של הטמעת הטכנולוגיה במערכת החינוך, נשאלו השאלות "הגדולות", כמו: "האם חל שינוי בתרבות ההוראה והלמידה של מערכת החינוך? האם חל שינוי בתרבות ההוראה המסורתית? האם הלמידה היום נושאת אופי פעיל יותר, והלומד עצמאי יותר? האם המורה נהנה מאוטונומיה רחבה יותר?" כפי שעולה מהדוגמה, הרלוונטיות של שאלות מסוג זה לא פגה.

לצפייה בכנס של אוניברסיטת תל אביב לרגל הוצאת הספר >>

האב המייסד – חיים וייצמן, ביוגרפיה, 1952-1922
מאת מוטי גולני ויהודה ריינהרץ
הוצאת עם עובד

הרצל חזה את מדינת ישראל; ואין עוררין על כך. היה לה למדינה גם אב מייסד – חיים וייצמן; אבל שמו נשכח, והכתר הזה הונח על ראשו של אחר – דוד בן־גוריון. אלמלא היה חיים וייצמן, ייתכן שהרצל היה נזכר רק כעיתונאי ומחזאי, ובן־גוריון לא היה הופך כלל ל"בן־גוריון". וייצמן, שהגשים את חזון ישראל למציאות, היה איש של סתירות: בעל כריזמה מהפנטת אך ביטחון עצמי נמוך; משוחח נפלא אך נואם חלש; מנוכר ליהדות מזרח אירופה אך מוכן לתת את נפשו למענה; איש של אנשים ושל נשים אך תמיד, לטוב ולרע, בן זוגה של ורה; היפוכונדר, גם ידוע חולי; בריטי במלוא הכרתו וציוני ללא פשרות; ובעיקר מי שהמדינה אשר עליה חלם קמה בארץ שהוא התקשה לחיות בה. וייצמן הראה שהמעשה היעיל ביותר למען המפעל הציוני צריך להיעשות בלונדון או בניו יורק, לא בירושלים; אחרי שהקריב וייצמן את הקריירה המדעית שלו, את משפחתו ואת בריאותו למען העניין האחד שאין בלתו, הוא בא למדינת ישראל בגופו, ספק אם גם בנפשו. הזיכרון הקיבוצי הישראלי לא מחל לו ומיצב אותו כנשיא ראשון אך חסר אונים. הנה הוא כאן לפנינו, בספר הזה, במלוא מורכבותו האנושית.